בטאון מס' 19 גביית דמי ארנונה מבעל שליטה

גביית דמי ארנונה מבעל שליטה9b6f7c508764

האם רשות מקומית יכולה לגבות חוב ארנונה מבעלי השליטה בחברה פרטית, אשר אינה פעילה עוד?

סעיף 8(ג) לחוק ההסדרים במשק המדינה (תיקוני חקיקה להשגת יעדי התקציב) – התשנ"ג- 1992 (להלן: "החוק"), מעניק סמכות לרשות המקומית לגבות את חוב הארנונה מבעלי השליטה בחברה פרטית, מקום בו האחרונה לא שילמה את חובותיה לרשות. להלן נוסח החוק:

"היה הנכס נכס שאינו משמש למגורים, והמחזיק בו הוא חברה פרטית שאינה דייר מוגן לפי חוק הגנת הדייר [נוסח משולב], התשל"ב-1972 ,ולא שילם המחזיק את הארנונה הכללית שהוטלה עליו לפי סעיף קטן (א), כולה או חלקה, רשאית הרשות המקומית לגבות את חוב הארנונה הסופי מבעל השליטה בחברה הפרטית, ובלבד שהתקיימו לגביו הנסיבות המיוחדות המנויות בסעיף 119א(א) לפקודת מס הכנסה, בשינויים המחויבים"

כפי שניתן לראות, בסעיף 8(ג) לחוק, נקבעו שני תנאי סף לייחוס החובות לבעל השליטה:

האחד –  עסקינן בנכס שאינו משמש למגורים.

השני – "המחזיק" הרשום בספרי העירייה, כהגדרת מונח זה בפקודת העיריות [נוסח חדש], היא חברה פרטית.

המחוקק חוקק את סעיף 8(ג) לחוק , בכדי להקל על הרשויות המקומיות במלאכת הגבייה מחברות פרטיות, שמפסיקות את פעילותן, אינן משלמות את חובות הארנונה וזאת, באמצעות הקמת מנגנון להטלת חובות אישיים, משל עצמו, על ה"רוח החיה" העומדת מאחורי החברה (יפים לעניין זה דבריו של בית המשפט העליון בע"א 4403/06 איזיק שפירא נ' עיריית תל אביב (פורסם בנבו, 23.03.2011)

הוראות החוק מחילות לצורך גביית מיסי ארנונה, את הוראות סעיף 119 (א) לפקודת מס הכנסה [נוסח חדש] (להלן: "הפקודה"), ולפיהן עולה שלצורך גביית החוב מבעל השליטה בחברה, על הרשות המקומית לעמוד ב 6 תנאים מצטברים:

  1. החיוב הוא בגין נכס שאינו משמש למגורים;
  2. החוב הוא חוב ארנונה סופי;
  3. החברה לא פרעה את החוב;
  4. החברה הפסיקה את פעילותה;
  5. הנתבע הוא בעל שליטה בחברה (אדם המחזיק במינימום 25% מהמניות ו/או מכוח ההצבעה ו/או בזכות להחזיק בנ"ל ו/או בזכות לקבל רווחים ו/או בזכות למנות מנהל)
  6. הנתבע קיבל לידיו את נכסי החברה ללא תמורה או בתמורה חלקית.

בפרקטיקה, בתי המשפט מטילים את נטל ההוכחה של 5 התנאים הראשונים, על הרשות המקומית ורק כאשר האחרונה עומדת בנטל זה, מעביר בית המשפט את נטל ההוכחה לבעל השליטה להראות, כי לא קבל לידיו את נכסי החברה בלא תמורה או בתמורה חלקית. ודוק, בהתאם להלכות בית המשפט העליון, על בעל השליטה לשכנע את בית המשפט ולסתור את החזקה נגדו, בראיות של ממש (רע"א 7392/12 חיים רומנו נ' עיריית יהוד מונסון [פורסם בנבו], 25.10.12; (ע"א 2139/08 דן הלל נ' מועצה מקומית כפר שמריהו ואח' [פורסם בנבו] 22.6.10).

החוק נולד בעקבות יוזמתה של עיריית ת"א בשנת 2003, שמטרתו להרחיב את בסיס הגבייה של העיריות והרשויות המקומיות באמצעות התמודדות ומתן כלים לחייב את בעלי הנכסים שלא פרעו את חובות הארנונה המוטלים על נכסיהם, אשר עושים בתאגיד כמגן מפני תשלום ארנונה.

מבחינת הרשויות המקומיות, מדובר בבשורה של ממש אשר יכולה לשפר באופן משמעותי את אחוזי הגבייה ולהעשיר בהתאמה, את הקופה הציבורית. יחד עם זאת, לאור התנאים שנקבעו בחוק ובפקודה, כמו גם מפסיקת בתי המשפט בשנים האחרונות נראה, כי על הרשות לבסס היטב את דרישת התשלום אותו היא שולחת לבעל השליטה. כך למשל משרדנו נתקל לא פעם בבעלי שליטה, אשר קבלו דרישת תשלום רק מעצם היותם "בעלי שליטה" וכאשר בעלי השליטה מוכיחים לעירייה, כי לא ניתן חוקית להרים את המסך כנגדם באופן אישי, הרשות המקומית אינה ממשיכה לנקוט כנגדם הליכים נוספים. נרחיק ונאמר שלעיתים, ניתן לדמות את אותן דרישות תשלום ל"שיטת מצליח".

בפס"ד שניתן בת"א 34843-09-12, עיריית  תל אביב – יפו נ' א. עץ דקו (2000) בע"מ (26.2.2015), הנתבעת, מלכה עובדיה, הייתה בעלת מניות יחידה בחברה פרטית, אשר הייתה רשומה כמחזיקה בנכס בת"א בין השנים 2011-2005. בשנים האלו, החברה לא שילמה את מיסי הארנונה תוך כדי התעלמות מדרישות הגבייה של העירייה. בשנת 2009, החברה הפסיקה את פעילותה ובאותו הנכס בדיוק, החלה לפעול חברה חדשה בעלת שם דומה ובבעלות בנה של הנתבעת.

העירייה הגישה תביעה לבית המשפט, בבקשה להרים מסך ולייחס את חובות הארנונה לבעלת השליטה. בית המשפט השתכנע שבמשך שנים מחזיקי הנכס התחמקו מתשלום הארנונה ועל מנת להתחמק מתשלום החוב, הועברה הפעילות בנכס לחברה אחרת, שאף היא צברה חובות לרשות. העירייה הצליחה לעמוד בחמשת התנאים הראשונים, בעוד שהנתבעת כשלה בסתירת התנאי השישי ומשכך, בפסק דין יפה של בית המשפט אשר מאזכר הלכות רלוונטיות תוך יישומן על גבי הנתבעת, חייב את האחרונה בחוב ארנונה בסך של מיליון ₪ (בקירוב).

הלכה חשובה אשר יצאה אשתקד תחת ידיו של בית המשפט העליון, היא הלכת זייתון (רע"א 3542/10 מדינת ישראל – אגף מכס ומע"מ נ' זייתון תעשיות שמנים בע"מ (פורסם בנבו, 18.05.2014) שם נקבע, כי בהיעדר סמכות מפורשת בחוק, רשות המיסים אינה רשאית להרים את מסך ההתאגדות תוך כדי הליכי גבייה ולשם כך, עליה לפנות תחילה לבית המשפט.

יצוין, כי הלכת זיתון הוחלה גם על רשמי ההוצאה לפועל וכיום, שלא כבעבר, רשמי ההוצאה לפועל מפנים אחר כבוד זוכים, להגיש תובענה לבית המשפט המוסמך לצורך קבלת סעדם המבוקש – הרמת מסך ההתאגדות (בפרקטיקה מאפשרים הרשמים לזוכה לנקוט הליך ספציפי אחד בלבד בדמות עיקול מיטלטלי הישות המשפטית החדשה אליה הוברחו הנכסים).

בבחינת הדין והפסיקה נראה, כי המחוקק בסיועו של בית המשפט, הקלו מחד עם העיריות, בכך שנתנו להן כלים אפקטיביים להרחיב את בסיס הגבייה שלם ומאידך, איזנו סמכות חוקית זאת, בנקיטת הליך משפטי מתאים ועמידה בתנאים בסיסיים לביסוס דרישת החוב נגד בעל השליטה.

לפרטים נוספים, ניתן לפנות לעו"ד מתתיהו ברוכים, באחד האמצעים הבאים:

מייל :  shalom@l-law.co.il   טלפון: 03-5600265